אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל 

קבלת ערעור על הכרזת המערער כבר הסגרה עקב התמהמהותן של המדינות בהסרת המניעה להסגרה, שהיתה נעוצה בנוסחה של האמנה, אף שהיה בידיהן להסירה שנים רבות לפני שבוצע בפועל התיקון לאמנה

בינלאומי,פלילי

ע"פ 2144/08, אברהם מונדרוביץ נ' מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה, השופטת מ' נאור, השופט א' רובינשטיין

עו"ד איתן מעוז, עו"ד נתי שמחוני, עו"ד אורן אדרת , למערער ; עו"ד מזל מרלין, עו"ד נילי גסר למשיבה

14.01.2010

העובדות:
1. המערער, היה עד לשנת 1984 תושב ואזרח ארצות-הברית. בשנת 1984 הוא עזב את ארצות-הברית, הגיע לישראל, ומאז הגיעו ארצה ועד היום הוא מתגורר בישראל. מספר חודשים לאחר הגיעו של המערער לישראל, הוגש נגדו בארצות-הברית כתב אישום, בו יוחסה לו שורה של עבירות מין חמורות בקטינים. על יסוד כתב אישום זה, פנתה ארצות-הברית לישראל בשנת 1985 בבקשה לעצור את המערער עד להגשת בקשת הסגרה רשמית בעניינו. ישראל נאלצה להשיב לבקשה בשלילה, מן הטעם שהעבירות המיוחסות למערער לא היו, אותה עת, בגדר "עבירות הסגרה" בהתאם לאמנת ההסגרה הקיימת בין ממשלת מדינת ישראל לבין ממשלת ארצות-הברית. מגעים שהתקיימו בין שתי המדינות לתיקונה של אמנת ההסגרה נשאו פרי רק בשנת 2005, ובשנת 2007 נכנס לתוקף תיקון לאמנה, אשר מכוחו הפכו העבירות המיוחסות למערער "עבירות הסגרה", וניתן היה לפתוח בהליכים להסגרתו.
2. המערער טען כי לא ניתן להסגירו בשל התקיימותם של שלושה סייגים להסגרה, המנויים בחוק ההסגרה: ראשית, נטען כי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום האמריקאי התיישנו לפי דיני מדינת ישראל, ועל כן מתקיים סייג ההתיישנות להסגרה הקבוע בסעיף 2ב.(א)(6) לחוק ההסגרה. שנית, נטען כי מעשי העבירות נמחלו לו בארצות-הברית, ועל כן מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(7) לחוק ההסגרה; ושלישית, נטען כי הסגרתו תפגע ב"תקנת הציבור" בישראל, ועל כן, מתקיים הסייג להסגרה הקבוע בהוראת סעיף 2ב.(א)(8) לחוק ההסגרה. עוד נטען, כי עומדת למערער "הגנה מן הצדק" בשל הזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לו, ונוכח השיהוי הניכר שחל בהגשת הבקשה להסגרתו. בית המשפט המחוזי טענות אלה אחת לאחת, והכריז על המערער בר-הסגרה לארצות-הברית. על הכרזה זו נסוב הערעור שלפנינו.

החלטות:
1. אין לראות פסול בהליכי ההסגרה ככל שהדבר נוגע לתחולתו בזמן של התיקון לחוק ההסגרה על עבירות האישום המיוחסות למערער.
2. הנסיבות המתוארות אינן מגיעות כדי "מחילה" לצורך דיני ההסגרה. אמנם, הרשויות בארצות-הברית פעלו לסגירת תיקים נגד המערער, אך הן הותירו בעינם מהלכים מסוימים בהליך הפלילי, ככל הנראה מתוך ציפייה כי לכשתוסר המניעה להסגרה בתיקון מתאים לאמנה, ניתן יהיה לחדש את ההליך. בתנאים אלה, אין חלות לסייג ה"מחילה" בפני ההסגרה, והטענה בענין זה נדחית
3. מאז מועד הגשת כתב האישום נגד המערער בשנת 1985, אשר ממנו ואילך ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בשנת 2007 יש למנות את תקופות ההתיישנות בפלילים, נתקיימו שתי תקופות התיישנות מצטברות – בנות עשר שנים כל אחת – ולרבות שנתיים נוספות. לא נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות כלשהן הקוטעות את מירוץ ההתיישנות, וזאת בין על-פי חלופות סטטוטוריות שונות על-פי סעיפים 9 ו-94א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ובין על-פי עיקרון כללי שעניינו "מניעות מלפעול", ככל שהוא מהווה עילה לקטיעת מירוץ ההתיישנות. מכאן, כי העבירות המיוחסות למערער בארצות-הברית התיישנו על-פי דיני המשפט הישראלי, וחל הסייג להסגרה בשל התיישנות, הקבוע בחוק ההסגרה.
4. עוד נקבע כי לא ניתן להסגיר את המערער מטעמים הקשורים ב"תקנת הציבור" בישראל ובעיקרון ה"הגנה מן הצדק". המערער היה כל העת בהישג ידן של רשויות אכיפת החוק בישראל ומקום הימצאו בישראל לא הוסתר. המניעה להסגרה היתה, כל כולה, נעוצה בנוסח אמנת ההסגרה בין המדינות ויכולה היתה לבוא על תיקונה במועד סביר. לאור הנסיבות, הסגרת אדם מישראל למדינה מבקשת בחלוף כ-23 שנים מאז בוצעו מעשי העבירה המיוחסים לו ועד לפתיחת הליכי ההסגרה בעניינו, מהווה פגיעה מהותית קשה בזכויות המבוקש להליך פלילי תקין וראוי, ואף חריגה קיצונית מעקרונות וערכים יסודיים המצויים בבסיס שיטת המשפט בישראל, וההליך הפלילי בכללה. בנסיבות מקרה חריג ויוצא דופן זה, הסגרת המערער לארצות-הברית גובלת בחוסר הגינות ופוגעת בזכותו המהותית של נאשם להליך הוגן. יש לסרב לבקשת ההסגרה בהסתמך על הסייג להסגרה שעניינו "תקנת הציבור",שעיקרון ה" הגנה מן הצדק" הוא חלק ממנו. השיהוי שחל בהליכי ההסגרה של המערער, מציב מחסום משפטי ומוסרי לביצועה של ההסגרה. בהתיישנותן של העבירות על-פי המשפט בישראל, ובהיבטים של "תקנת הציבור" וה"הגנה מן הצדק" יש, אפוא, כדי להצדיק סירוב לבקשת ההסגרה שהוגשה על-ידי ארצות-הברית.